מאמרים
מוזמנים לשתף
Share on FacebookShare on Google+Email this to someonePrint this pageShare on LinkedIn
צרו קשר

שם*

דואר אלקטרוני*

טלפון*

שתיקת הכבסים

אחת המטלות שהייתי אמונה עליהן כילדה היתה תליית הכביסה.
מכונות על גבי מכונות של משפחה עם 4 ילדים.
6 חבלים שנפרסים לאורך 6 מטרים. רבע מהגינה.
מימין המחסן הגדול ומשמאל רג'ין ומשה, ניצולי שואה.
ובינינו גדר תיל עייפה וכנועה מרוב דילוגים במשחקי התופסת או המחבואים.

בפעם הראשונה שתליתי כביסה סיימתי ונכנסתי הביתה מלאת שמחה על נצחון האור על החושך. או האטבים על הבגד.
אחרי כמה דקות היא קוראת לי ואני רואה איך כל העבודה שלי וגאוותי יורדת חזרה לסל הכביסה. היא הורידה הכל ואז היא הסבירה.
מצביעה על החבל החיצוני שצמוד לגדר ואומרת
"פה שמים את הסדינים.
אחריהם את המגבות.
אחריהם את המכנסיים והחולצות.
ורק בסוף, בצד של המחסן, את התחתונים.
כי למה צריך לראות את התחתונים שלנו?"

כנראה שזה היה רגע של אסימון כי אני ממש זוכרת את הבלבול.
מה הבעיה שיראו את התחתונים שלנו? הם אחרי כביסה, והם תחתונים ולכולם יש. אז מה הבעיה?

אבל הקשבתי ומילאתי הוראות ותליתי לפי הסדר.
מסך גדול בדמות סדינים שיסתיר מרג'ין, ואח"כ כך את "הכביסה המלוכלכת". שהיתה בעצם נקיה.
*******
גדלתי בבית עיראקי. עם קובות, עמבה, חצילים מטוגנים בימי שישי, ביצה קשה ותפוח אדמה ופטרוזיליה בבוקר שבת. עם "דאח מוחק" כשאנחנו חופרים לאמא יותר מדי.
גדלתי בבית שבו כששמעתי את סדאם חוסיין מדבר יכולתי לחשוב שהוא סבא שלי. אם הייתי שומעת את סבא שלי מדבר.

היתה לי סבתא אחת שדיברה המון בעיניים, אבל לא הרבה במילים.
היתה מכינה לי קציצות עם שום בפסח, עד היום החך שלי מרגיש את הטעם.
היה לי סבא שהלך אחרי בנו שנהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת שנה, נשבר לו הלב והוא מת.
ועוד סבתא, שנפטרה לא מזמן אבל לא מכירה שום סיפור שלה, רק את הטעם של עוגת הספוג בסיר פלא.
והיה לי עוד סבא. שלא דיבר בכלל. לא השאיר אצלי – לא מילה ולא טעם.

השורשים שלי, הגנים שלי, לא יודעים לדבר.
שומרים הכל בבטן. שורדים. חזקים. ולא מראים כלום. מסתירים.
שומרים את הכאב, את העצב, את התסכול- אולי מבושה,
שומרים את השמחה וההתלהבות – אתם יודעים, עין הרע.
אולי כי ככה נהוג, אולי כי לא ידעו איך.
ואני שמרתי על המסורת ועל המנהגים בענין הזה לפחות.
בענייני הקובות קצת פחות.

אימצתי את הסדינים הגדולים לתוכי.
פרשתי אותם והסתרתי הכל. את כל מה שמתחולל בי, לא ידעתי איך לספר, לא ידעתי איך לשתף וגם לא חשבתי שצריך. הסתרתי כ"כ טוב שאפילו אני כבר לא יכולתי לראות את הכביסה המלוכלכת שלי עצמי.

זה עבד דווקא טוב, הצלחתי לצלוח קריירה ואמהות,
לפעמים הבטן היתה מלאה אז צרחתי. אבל לא הזמינו לי לא משטרה ולא רווחה.

ככה השנים חלפו עד שהמנוע התעייף והתוף התמלא באבנית ולא היה לי מקום עוד בבטן להדחקות.
חליתי ונעצרו לי החיים.
מאשת קריירה ואמא הפכתי לסמרטוט רצפה ממוטט ומחורר.

רצתי מרופא לרופא מבדיקה לבדיקה וכלום. הישועה לא הגיעה.

בבוקר של הארה הבנתי שזה משהו אחר. שזה הגוף שצועק את זעקת הנפש.
התחלתי ללמוד, התחלתי לטפל בעצמי, התחלתי להבין את צמד המילים. גוף. נפש.
שעד אותו זמן היו כמו כדור הארץ ומאדים.

הבנתי שכדי להבריא, אני צריכה לכבס את עצמי.
****
מאז עבר עשור. למדתי כ"כ הרבה והבנתי כ"כ הרבה דברים שאני מרגישה מחויבת להעביר את זה הלאה.
אז היום אני מין יצור שכזה – שיודע המון דברים על הגוף ועל הנפש, על רגשות, על אנרגיה עצורה ותקועה, על אנשים וילדים, על איך לשחרר אותם.
יש לי גם חדר עם גינה יפה שלפעמים אני קוראת לו קליניקה ולפעמים הוא סתם החדר שלי.
ובחדר הזה אני פוגשת אנשים שצריכים עזרה עם הכביסה שלהם. ואני עוזרת להם לכבס.
לפעמים אני יוצאת החוצה ופוגשת הרבה אנשים ומספרת להם על כביסה מלוכלכת.
אני גם מספרת להם שאפשר לפעמים לתלות את התחתונים מקדימה ולא חייבים להסתיר. ואין בזה בושה, ואין בזה חטא. בטח בפני האנשים הקרובים.
זה בסדר, כי אלו החיים. מביאים איתם הזדמנויות לשבר ולצמיחה.
זה בסדר להרגיש עצוב ומתוסכל בדיוק כמו שזה בסדר לשמוח ולהתלהב.
גם ההורים שלי, שיהיו בריאים, כפרות עליהם, אחרי 80 שנים, התחילו לכבס.

היום אני שומרת מסורת אחרת, קצת יותר מהאוכל הטעים. קצת יותר בהארת באוכל וקצת יותר קובות.
אבל מהשתיקה, שאולי מאפיינת הרבה עיראקים – תודה לאל נפרדתי.

בבית שלי היום אין רחבת כביסה, יש מתלה שמציץ מהחלון.
ואני עדיין תולה את המגבות והסדינים כך שהם מסתירים את לבושי מבושינו.
יש הרגלים שקשה להחליף.
אבל היום, זו רק כביסה.
*****
ניקוי יבש, השריה, הורדת כתמים
עם המון מרכך ואהבה
שרון מאיר 054-7407800

תגובות

תגובות