מאמרים
מוזמנים לשתף
Share on FacebookShare on Google+Email this to someonePrint this pageShare on LinkedIn
צרו קשר

שם*

דואר אלקטרוני*

טלפון*

עצמאות

עצמאות. שנת 93, אני מורה-חיילת. מלמדת ילדים בני 15 אנגלית. עולים חדשים מברית המועצות. צוערים בטכני של חיל האוויר. אני+ 16M, ועוד שניים כמוני והצוערים נוסעים לטקס הכי שיש. חזרה גנרלית של מסדר כנפיים.
מעיפים את הכומתה ואני מזילה דמעות גם בלי שיש לי אפילו חצי נוצה להתפאר בה.
עולים חזרה לאוטובוס עם חזה נפוח מגאווה ורסיסי דמעות שעוד מטפטפות באופן עצמוני.
עוברים את באר שבע ואז הם, פה אחד. שרים את ההמנון.
הרוסי.

הגאווה נעלמה בשניה ובמקומם התפקדו כעס ועלבון.
האוטובוס המשיך עם 50 צוערים, 3 מדריכים, נהג ומשקל עודף של מתיחות.
איך הם לא מתביישים. מדינת ישראל מקבלת אותם והם – יורקים בחזרה.

וברור שכך חשבתי. אנחנו כור היתוך וצריך להטמע.
ובגלל אותה גישה וחינוך, זה היה נורמלי עבורי בצעירותי לכבות להורים שלי את המוסיקה כשהם שמעו פריד אל-אטרש. התביישתי בכל סממן שמעיד על קשר לערביות והתביישתי כשהם דיברו בעיראקית והם, קיבלו את זה בחיוך, בהבנה והכנעה. כמו שהם התביישו.
כי גם הם הורגלו. לשנות את עצמם כדי להיות מישהו, משהו אחר.

עירק 1951 והיהודים עוזבים. פרעות, שנאה, מעשי איבה. כלא בלי סיבה.
סביי וסבתותיי הגיעו הנה, אבל יש לי משפחה בקנדה, אנגליה והולנד.
אמא שלי היתה בת 12 ואבא שלי בן 14.
בתור ילדה לא הייתי קשובה לסיפור האישי של ההורים שלי, בחרתי להתעלם.
היה את מי שהיה בשואה, ויש את השכול, מין מדד שכזה של כאב ואובדן ומי שלא מתקרב לרמת הזוועות הזו, לא נחשב בעיני.

ביום העצמאות הזה, אני רוצה לאמר תודה. אולי אפילו להדליק משואה אחת אישית. לגיבורים שקופים.
לסביי וסבתותיי ולכל אנשי דורם שבחרו לעלות דווקא לישראל.
תודה שעזבתם הכל והגעתם לבנות את הארץ.
אבל סליחה על שנאלצתם לוותר על כבודכם, מעמדכם בחברה ובמשפחה.
על חיי הדוחק והעוני שנכפו עליכם ועל כך שאתם רק שחקתם שפתיים והמשכתם. בניתם את הארץ.

סליחה אמא שהמורה, חודשיים לאחר עליתך לארץ, החליטה ששמך זר ואינו מתאים ושינתה אותו.
סליחה על כך שהרגשתם צורך "לקנוס" את עצמכם בגרוש אם "התפלקה" מילה בערבית.
תודה אבא ואמא שבניתם בית ב 10 אצבעות, שעבדתם כדי לשים את הלחם על השולחן בלי לקטר.
תודה וסליחה שמחקתם את זהותכם, כדי ליצור פה זהות חדשה.

וויתרתם על עצמכם, על שפת אמכם, על התרבות, המוסיקה, ובניתם משהו חדש. כדי לספק לנו, ילדי הדור השלישי – תחושת שייכות מלאה.

סליחה שלא היתה בי הסבלנות להקשיב. סליחה שלא קיבלתם הכרה בכאב שלכם.

נצרבה לי השבוע אמירה של שורדת שואה שאמרה "אני מעדיפה לחיות פה בטרור, מאשר שמישהו יקרא לי שוב יהודיה מסריחה"

קיבלתי מהורי וסביי מתנה גדולה. קיבלתי את הזכות לחיות בגאווה ובבטחון במדינה שבה אני מרגישה שייכות מלאה.
כואב לי שזה היה על חשבון תחושת הזהות שלהם. האם אפשר היה אחרת?

אני יכולה לקבל היום את הצורך של אותם נערים, תלושים מכל מה שהכירו, להתריס מול אותה גאווה, שאולי העצימה להם את תחושת הזרות.

ישראל זו אני ואני זו ישראל ושתינו חוגגות.

יש לי הרבה מה לאחל לך, את נפלאה ונהדרת. על אף שיש מה לשפר אני אוהבת אותך.
ביומולדת הזה אני מאחלת לך מדינה אהובה שתאמיני בעצמך. שכשנחגוג יחד, אני 74 ואת 100, תרגישי בתוכך את העוצמה שיש בך, את היחד, את השייך, את הדומה.
שתדעי מי את – גם כשבתוכך יש המון סוגים וצבעים ואפשרויות וצלילים ותקבלי את זה באהבה.

מאחלת לך אהובה שתחיי בעוצמה פנימית כדי שתוכלי לשחרר את הפחד.
מזל טוב.

תגובות

תגובות